top of page

בקעה

בָקְעַה היא שכונה בדרום ירושלים. שמה מגיע מערבית  ומשמעותו: בקעה. הכוונה היא לעמק רפאים על שתי דפנותיו. כפי שנראה בהמשך בקעה של היום משתרעת על כשליש משטחה של "בקעה ההיסטורית".
גבולותיה של השכונה כיום הם רחוב רבקה מדרום, רחוב פייר קניג ממערב, המסילה לתחנת הרכבת ירושלים מצפון מערב ודרך חברון ממזרח. השכונות הסובבות אותה הן תלפיות בדרום, מקור חיים במערב, המושבה היוונית והמושבה הגרמנית בצפון מערב ואבו תור במזרח במשך אלפי שנים היה עמק זה מקור לגידולים חקלאיים עבור תושבי
העיר תחילת ההתיישבות היא עוד בתקופה הפרה הסטורית. במאה הה- 17 הקים בה שיח' מוחמד אל-ח'לילי את "קאסר אל –חליל" אשר שמש מעון הקיץ . קאסר' הינו בית בודד מוקף גנים וכרמים שהיו שייכים לשייח'ים מוסלמים מכובדים. הבית שהיה לרוב בעל מראה מבצרי, שמש כמקום מגורים ועיבוד חקלאי.
.

עמק התימנים

עמק התימנים.PNG

תנאיה הטבעיים של עין כרם: המעיין, העמק הנוח לעיבוד ושיפולי ההרים סביבותיה היוו מצע נח
לפיתוחו של ישוב כבר בתקופות קדומות. במקום התגלו שרידיו של ישוב כנעני מתקופת הברונזה
התיכונה. יש המזהים את עין-כרם עם בית-הכרם הנזכרת בנביאים, ממנה אף הביאו את האבנים
לבניית המזבח והיא אף מופיעה במגילת הנחושת כמקום בו הוחבאו אוצרות המקדש בשנת 70.
אך את עיקר חשיבותה צברה עין כרם מהתקדשותה ע"י הנוצרים. על פי המסורת הנוצרית, עין כרם
היא מקום הולדתו של יוחנן המטביל. בתקופה הביזנטית הוקמו במקום כנסיות הקשורות בשמו של
יוחנן המטביל ובני משפחתו, ועד היום נחשבת עין כרם כמקום מקודש לנצרות ואתר צליינות. הישוב שהיה במקום שגשג עד לתקופה הצלבנית, תושביו עסקו אז בעיקר בתעשיית היין. במאה ה- 13 הפך המקום לזירת התנגשויות בין הצלבנים לאויביהם שהביאו לנטישת הישוב ולדעיכתו.
במאה ה- 14 הוקם כפר ערבי סביב המעיין שבמקום, במקומה של בית הכרם המקראית. היה זה במרחק ניכר מגבולות ירושלים של אותם ימים. במאה ה- 19 לאחר הסכמי הקפיתולציות והקמת המנזרים ע"י הפרנסיסקנים, התפתח המקום והפך לאתר עלייה לרגל לנוצרים מרחבי העולם.

בית הכנסת ליפתא

ליפתא.png

ליפתא היה כפר ערבי במבואותיה המערביים של ירושלים. הכפר היה ממוקם מצפון לכביש המוביל ליפו ותל אביב, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ 700- מטר מעל פני הים. השתייך לנפת ירושלים מחוז ירושלים, שטחי אדמותיו היו 8,743 דונם ובשנת 1945 מנה 2,550 נפשות. במהלך מלחמת העצמאות, בחודש ינואר 1948 , נמלטו תושבי הכפר לאחר התקפות של ההגנה והלח"י, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה נותר מצידו הישראלי של קו הגבול ונקרא בשם "מי נפתוח" בשנת 1952 צורף לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים.
יש המזהים את הכפר ליפתא עם היישוב התנכ"י "מי נפתוח", השם ליפתא נזכר במאה ה-13 , בהתייחס כנראה לכפר על מדרונות הרי ירושלים, במקום שנקרא במקרא ובתקופה
הרומית "מי נפתוח" ובתקופה הצלבנית "קלפסטה". בשנת 1596 מנו תושבי הכפר 396 נפש. התושבים היו מוסלמים ברובם, ועסקו בעיקר בחקלאות. את תוצרתם החקלאית מכרו
בירושלים.
במאה ה 19- נערך בליפתא קרב בין הצבא המצרי לצבא הפלאחים המורדים; בהמשך הוקם במקום בית יתומים לילדים נוצרים עלי-ידי המסיונר הגרמני לודוויג שנלר. בסוף המאה ה- 19 , עם התרחבותה של ירושלים, הפך הכפר לחלק מהרצף האורבני של העיר.

שערי חסד

שערי חסד.png

שערי חסד היא שכונה ותיקה במערבה של ירושלים, בין השכונות נחלאות, רחביה ובתי וולפסון.
גבולותיה הם: בצפון - רחוב הגר"א; במזרח - רחוב אוסישקין; בדרום - רחובות אבן שפרוט והר"ן; ובמערב - רחוב דיסקין. השכונה הוקמה בשנת 1909 על שטח של כ- 40 דונם, ושומרת זה כמאה שנה על אופייה הדתי-השמרני. השכונה נודעה באנשי החסד והצדקה, וכן ברבנים ובתלמידי החכמים שפעלו בה .
יוזמי השכונה ומקימיה היו ראשי ארגון 'גמ"ח הכללי', ששימש כארגון צדקה החל משנת 1870 , בראשותו של הרב שלמה זלמן פרוש. ראשי הארגון יסדו בשנת תרס"ח את 'חברת שערי חסד לבניית בתים בירושלים', אשר נועדה לסייע ליהודים חרדים לרכוש דירה צנועה בירושלים בתשלומים מפליגים ללא ריבית.
השכונה יועדה למשפחות אשכנזיות בלבד, ורובם הגדול של תושביה היו תלמידי ישיבות ואברכים. 
114 הדירות בשכונה נבנו בטורים אורכיים, בניגוד ל"שכונות החצר" שאפיינו את הבנייה בירושלים באותה עת. המרווח בין טורי הבתים היה גדול יחסית, ובכמה מקומות ניטעו עצים וירק, דבר שהקנה לשכונה אופי רענן ונקי.

תכניות אב ומתאר

bottom of page