ליפתא היה כפר ערבי במבואותיה המערביים של ירושלים. הכפר היה ממוקם מצפון לכביש המוביל ליפו ותל אביב, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ 700- מטר מעל פני הים. השתייך לנפת ירושלים מחוז ירושלים, שטחי אדמותיו היו 8,743 דונם ובשנת 1945 מנה 2,550 נפשות. במהלך מלחמת העצמאות, בחודש ינואר 1948 , נמלטו תושבי הכפר לאחר התקפות של ההגנה והלח"י, ולאחר הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה נותר מצידו הישראלי של קו הגבול ונקרא בשם "מי נפתוח" בשנת 1952 צורף לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים.
יש המזהים את הכפר ליפתא עם היישוב התנכ"י "מי נפתוח", השם ליפתא נזכר במאה ה-13 , בהתייחס כנראה לכפר על מדרונות הרי ירושלים, במקום שנקרא במקרא ובתקופה
הרומית "מי נפתוח" ובתקופה הצלבנית "קלפסטה". בשנת 1596 מנו תושבי הכפר 396 נפש. התושבים היו מוסלמים ברובם, ועסקו בעיקר בחקלאות. את תוצרתם החקלאית מכרו
בירושלים.
במאה ה 19- נערך בליפתא קרב בין הצבא המצרי לצבא הפלאחים המורדים; בהמשך הוקם במקום בית יתומים לילדים נוצרים עלי-ידי המסיונר הגרמני לודוויג שנלר. בסוף המאה ה- 19 , עם התרחבותה של ירושלים, הפך הכפר לחלק מהרצף האורבני של העיר.